Skip to content

To Pray at Graves or not to Pray? (Part I)

December 21, 2011

That is the question–at least that was the question for many Jewish authorities and thinkers, from the Medieval period to the modern age.

In light of the increasing popularization among large segments of religious Jews to go on pilgrimages to holy gravesites, (particularly the tomb of R’ Nahman of Bratzlav in Uman, and the recent brouhaha surrounding the tomb of Rabbi Shimon Bar Yohai in Meron) this issue deserves some detail and clarification.

Firstly, I think a brief background of the traditional Rabbinic view of this practice, is in order.

In the Talmud itself we find contradictory attitudes towards visiting graveyards. in Talmudic times, it appears, that cemetaries were the object of fear and superstition; it was regarded as the dwelling place of demons and evil spirits (see TB Hagigah, 3B; Nidda, 17A). The cemetary was perhaps for this reason located at a distance from residential areas (according to Halakha it is to be located at least 50 cubits from the nearest house).

Care, however, was taken to keep the cemetaries and tombstones therein in a respectful manner, the Talmud in TB Sanhedrin 96;B calls Jewish tombstones “fairer than Royal palaces”  (although in Ezekiel 43:9, a different sentiment is represented: עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם [Paranthetically, see De Rossi’s Meor Einayim, final chapter on the function of funerary monuments, where he incidentally records the verses he wished to be placed on his own tomb]).

The custom of visiting cemeteries on public fast days (especially on the ninth of av and in the month of Elul, see TB Taanit 17B; SA, Orah Hayyim, 579:3) to offer prayers at the graves of the deceased apparently became common at circa the beginning of the common era. TB Taanit 16A, 23B; TB Sotah 34B;Maimoinides,MT, Taanit 4:18, pointedly remark that this custom was done “in order that they (the dead) may interceded on behalf of the living” (Ironic, in light of Isaiah 9). Many have the custom of visiting the graves of relatives or important leaders on the anniversary of their death. The latter custom is mentioned by Rashi on TB Yebamot 122A, there Rashi states that he found in a responsum of the Geonim: “All these festivals of the Ammoraim-this refers to the anniversary of the death of a great man. They establish it as a day of honor, and each year when that day arrives, the Torah scholars gather from all around and visit his grave, along with the rest of the people, to study Torah by his grave.”

We also see in the Talmud that Rabbi Joshua went to the graves of the Disciples of Shammai.

ר יהושע השתטח על קברי בית שמאי (חגיגה כב) עיין גם תענית כג

בדבר חשיבות ענין ההשתטחות על קברי צדיקים נמצא בדברי הר”ן בדרשות (דרוש שמיני) וזה לשונו: “בהמצא לנביאים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז”ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלהי” (c.f. II Kings 13)

Kabbalistic Influences

The Sefer Hazohar warmly endorses this custom and repeats the Tamudic dictum about righteous people deemed living even in their demise:

קָמוּ רִבִּי חִזְקִיָּה וְרִבִּי יֵיסָא וְאַזְלוּ. אַמְרֵי, וַדַּאי בְּשַׁעֲתָא דְּזַכָּאִין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּעָלְמָא, עָלְמָא לָא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּמֵתַיָּיא. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא, אֲמַאי אַזְלֵינָן לְגַבֵּיהוֹן דְּמֵתַיָּיא, וְהָא כְּתִיב (דף ע”א ע”ב) (דברים יח) וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וְאָסִיר. אָמַר לֵיהּ עַד כָּאן לָא חֲמֵיתָא גַּדְפָּא דְּצִפָּרָא דְּעֵדֶן. וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, אֶל הַמֵּתִים דַּיְיקָא. דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּאִינּוּן מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִשְׁתְּכָחוּ תָּדִיר מֵתִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, שְׁלֹמֹה קְרָא עָלַיְיהוּ (קהלת ד) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, בְּזִמְנָא אָחֳרָא וְלָא הַשְׁתָּא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן חַיִּין.

וְעוֹד, דִּשְׁאָר עַמִּין כַּד אָתָאן לִמְתֵיהוֹן, אַתְיָין בְּחַרְשִׁין, לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ זִינִין בִּישִׁין. וְכַד יִשְׂרָאֵל אָתָאן לִמְתֵיהוֹן, אַתְיָין בְּכַמָּה תְּשׁוּבָה לְקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּתְבִירוּ דְּלִבָּא, בְּתַעֲנִיתָא לָקֳבְלֵיהּ, וְכֹלָּא בְּגִין דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין יִבְעוּן רַחֲמֵי לְקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהוֹן

On of the most widespread book of specific prayers to be recited while visiting a cemetery was compiled by the 17th c. Kabbalist Aharon Berechia of Modena, Italy and published as Sefer Ma’avar Yabok.  (Interestingly enough the colorful Rabbi Leone Da Modena was a relative and spoke of the former approvingly. It is also interesting to note out that Berechia was a follower of the Cordovero school of Kabballah at a time when Lurianic Kaballah had been proclaimed the true pinnacle of Kabbalistic truth. Cordeovero’s form of Kabbalah was considered more harmonistic, eclectic and synthetic than that of Luria. Indeed some found similarities between this form of Kabballah and the Rennaisance mode found in Pico and termed the “occult philosophy”. Idel observes [ironically in more ways than one] that “in a certain propensity to purism and counter –Rennaisance, Luria, surprisingly is in the same camp as the most adamant critic of Kabbalah (see here), Leon Modena”, see “Italy in Safed and Safed in Italy” by Moshe Idel, p. 251; Fischman, Talya The Voice of a Fool p. 205, n. 74. Curiously, notwithstanding his violent opposition of all forms of Kabballah, Modena refers to Luria with the honorific ז”ל : may his memory be blessed, see Idel, p. 255)

As we shall soon see, Kabbalists, especially post-Luria, popularized the custom of visiting graves to a degree, probably never seen before (on possible Islamic influence see here).

The earliest mention of visiting graves, in traditional Jewish literature, is found in the Midrash, which states that when Joseph was taken down to Egyt, he visited the grave of his mother Rachel on the way, and wept (see Sefer Ha-yashar).

Rashi on Genesis 48:7 explains why Jacob buried his beloved wife Rachel, in Ramah, on the road to Beit Lekhem: “so that she would be of help to her sons when Nevuzraadan would exile them, and they would pass that way. Then Rachel would come out by her grave and weep, begging God to have mercy on them, as it says ‘ A voice is heard in Ramah…Rachel weeps for her children’ (Jeremiah 31:14) and the Holy One answers her: ‘There is reward for your deed….and the children will return to their borders’ (Ibid verses 15-16).

Another popular early legend, is quite similar in this respect. TB Sotah 34A explains the verse in Numbers 13:22: ‘He came to Hebron': “Rava said, this teaches us that Caleb withdrew from the scheme of the spies and went to pray at the Tomb of the Patriarchs in Hebron. He said to them ‘My fathers, beseech God to have mercy on me that I may be saved from the schemes of the spies’.  The Tosafot (ad loc  s.v. avotai) interestingly remarks ‘you might object that in Chapter ‘mi she’meito’ (TB Berakhot 18A) the Talmud states that “the dead are not conscious of anything”. And the conclusion reached there is that it applies also to the Patricarchs. The answer is that by means of the prayer, which one prays (when visiting the grave), they are informed that such-and-such has been prayed for’.

Rationalist Jews, especially those why style themselves followers of Maimonides understandably had a problem with the stories recounted in the Talmud and the midrash. Some have tried to reconcile the difficulties that arise from it, see here 

(Interesting as well is the Jewish philosopher Emmanuel Levinas’ take on this story in Nine Talmudic readings By Emmanuel Lévinas, Annette Aronowicz, pp. 58-9)

R. Berechia of Modena sought to bring proof from scriptures that this custom was prevalent in the Biblical period as well; Modena explained the request of  David’s ally Barzilai the Gileadite to die in ‘his’ city (‘let me die in my city’ II Samuel 19:38) “so that his relatives could come and visit his grave” (ostensibly to pray), see MY 3:23.

The Zohar on Parashat Vayechi writes: “R’ Yitzchak requested three things from R’ Yehuda. One of them was that for all seven days (after his death), the latter would go to his grave and pray for him. A similar scenario is mentioned in the minor Tractate Semachot 4:11: “when Ben Yehozadak died, his brother Yochanan came from the Galillee, arriving after the tomb had been sealed…they said ‘do not become ritually contaminated for him, but open the gate of the cemetery that he may see the tomb”.

Without getting into the halakhic details of visiting the grave of a deceased, I will mention a few brief points: Kabbalist custom mandates that one should not visit the gravesite of a deceased person during the first year of his passing. The reasoning given is that the deceased is still going through a time of judgement and therefore it would be inappropriate to pray for blessing but one should pray for the elevation of the soul, instead (some Chassidic sources say that this does not apply to a deceased individual who was particularly great in his lifetime). Lest you think that this a completely Kabbalistic-inspired Halacha, Rabbi David Zvi Hoffman, author of responsa  Melamed Lehoil (and far from a Kabbalist or a Kaballah sympathizer) rules that one should minimize visits to the graves of the deceased (even if it is to pray for their souls) in the first year, as well.

ראה גם  מ’ הילדסהיימר, “קווים לדמותו של רבי עזריאל הילדסהיימר”, סיני נד (תשכ”ד), עמ’ צד הערה 166, המספר שרבי עזריאל הילדסהיימר, מייסד בית המדרש לרבנים בברלין, “התנגד בתוקף לקיום ‘עליות’ לקברים, וכשקיימו הח”ק [=החברה קדישה] בברלין טכס [=טקס] אזכרה על קבר אשתו ביום השנה הראשון, לא השתתף בו”. וראה גם י’ ליכטנשטיין, “עליה לקבר ותפילה שם – דרישה אל המת?”, תחומין כ (תש”ס), עמ’ 191 והערות 8, 9.

בין אלה שהתנגדו למנהג ראה: הרב יוסף דב סולבייצ’יק, איש ההלכה, ירושלים תשל”ט, עמ’ 40: “הגר”א מווילנה; ר’ יוסף בר, איש בריסק; ר’ חיים בנו; ר’ משה בנו; ר’ אליהו, איש פרוז’ינא, לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות”. וראה גם הרב צבי שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ”ד, עמ’ רנד.

The issue of חיטוטי שכבי: How Conscious are the Dead? Can the Dead Really be Disturbed?

Anyone who has followed the news from Israel in the last couple of decades is very familiar with the sensitive issue surrounding the removal of Jewish bones from their resting place. Several years ago, this move by Israeli archaeologists precipitated violent riots by certain segments of the Haredi community.

Interestingly enough, the issue of חיטוטי שכבי is mentioned only once throughout the entire Talmud: It is discussed in Yevamot 63B:

קא מחטטי שכבי – מפני ששמחים ביום אידם, שנאמר: והיתה יד ה’ בכם ובאבותיכם (שמואל א’ יב), אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי, דאמר מר: בעון חיים – מתים מתחטטין.

Translation (courtesy of Artscroll)  [after citing several verses that have to do with calamities befalling the Jewish people]: R’ Yochanan said these are (referring) to the Chabarim (Rashi explains that these were evil and contemptuous Persians who held no respect for the Jewish people, The Aruch says that the Persian priests were Chabarim, Aruch Hashalem ערך חבר ב’  elaborates that they were zealously religious Zoroastrian priests who believed in dualism and worshipped fire). The Talmud continues a related incident. They told R Yochanan: “The Chabarim have come to Babylonia, upon hearing this he keeled and fell over. They told him further “they are bribe takers”, i.e. they can be paid off. They then told him that the Chabarim have decreed three things (and suggesting that these degrees were punishment, measure for measure because of specific sins of the Jews), …finally they told him they (the Chabarim) are exhuming the dead . R Yochanan replied this was decreed because the Babylonian Jews celebrated on the Chabarim’s holidays. Consequently heaven decreed that the Babylonian Jews should have an occasion to mourn. (The exhumation of the dead is a calamity that is hinted at in scripture), as it is written “But if you do not hearken to the voice of God, and you rebel against the word of God, the hand of God will be against you and your ancestors”. Said Rabbah Bar Shmuel, this verse refers to the exhumation of corpses, for the master has said, due to the sins of those that are alive, the dead are exhumed.

Interestingly (and sadly) enough, I came across a reference to this problem, long after the Persians had already embraced Islam. In six letters that have been preserved from the Jews of Hamadan (Jews referred to the city as “Shushan Ha-birah”) in Iran, we find that they were at the receiving end of brutal persecutions by their Persian Muslim overlords, they especially lamented the blackmail tactics used against them in regard to disturbing the final resting places of their loves ones. In the years 1870-71, the community wrote six letters, addressed to various influential leaders (including Sir Moses Montefiore) to assist them. In one of the letters we find :המושלים בכל יום ויום מחטטי שכבי לקדושים אשר בארץ המה סביבות אדונינו מרדכי ואסתר, in other words, in order to force the Jews to pay the exorbitant new taxes, they threatened the community with destruction of the Jewish graves abutting the traditional tombs of Mordechai and Esther. This was hardly a novel idea, in this post, I referred to the rulers of the Crimean Peninsula using the same tactics against the Karaites there. On more of this see י בן צבי, ארץ ישראל ויישובה בתקופה העותומנית, ירושלים תשט”ו עמ’ 278-9. על מצבת מרדכי ואסתר ועל מה שעשו קנאי הדת המוסלמית בה במחצית המאה הי”ט ראה מחברתו של מנחם הלוי “מצבת מרדכי ואסתר אשר בעיר שושן המדאן” ירושלים תרצ”ב ראה בייחוד הפרק אגדת מולא חוסין.

Voices of Nay

A possible negative reference to those that frequent gravesites (for whatever reason) can already be found in Isaiah 65 3,4:

 הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר ופרק [וּמְרַק] פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם. הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים.

That sit among the graves, and lodge in the vaults; that eat swine’s flesh, and broth of abominable things is in their vessels;

Rabbi Maurice Lamm in his The Jewish Way in Death and Mourning writes:

The traditional attitude of Judaism was not to encourage excessive grave visitation. The Rabbis were apprehensive frequent visits to the cemetery might become a pattern of living thus preventing the bereaved from placing their dead in proper perspective. They wanted to prevent making the grave a sort of totem, at which the mourner would pray to the dead, rather than to God, and thereby violate one of the cardinal principles of Judaism; that God is one and that there are no intermediaries between man and God (see p. 192).

Lamm’s assertion of course brings to mind quite a few difficulties- one of which is the verse in Exodus 23:23, among many others..

Though it is commonly perceived that graveside praying and vigils was supported and popularized by followers of Kabballah (Lurianic Kabballah in particular), it appears, ironically enough,  that Rabbi Isaac Luria himself did NOT sanction the custom of visiting graves. The commentator Magen Abraham (559:14) cites R Luria as stating that “one should go to the cemetery only for a funeral-especially if one has not remedied the sin of seminal emission; for negative spiritual forces (hitzonim) cling to him”. Interestingly enough, Rabbi Elijah of Vilna, better known as the Vilna Gaon also expressed himself in a similar manner in a letter to his family (which was published as Iggeret Hagra and is better known as Alim L’terufaah): “Be careful not to go to cemetery at all (!), for there the klipot (negative forces) cling very much to people. And this warning applies, all the more so, to women. All the troubles and sins result from this (!). Even more macabre, strange and dramatic is the description of Rabbi Yehuda Hehassid about witches in the graveyard, see here 

The most vehement opposition to this custom comes down to us from a Karaite source. The famous Karaite ascetic and polemicist (and missionary)  Sahl Ben Matzliah HaCohen (910–990):

ואיך אחריש ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל, יושבים קברים ולנים בנצורים, ודורשים אל המתים, ואומרים: “יא ר’ יוסי בגלילי (בדלתון) רפאני, הבטינני (תן לי הריון)”, ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקרים (או עקדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”

Translation:

How can I keep silent when Jews follow the custom of idolaters? They sit among graves of saintly persons and spend nights among tombstones, while they seek favors from dead men, saying, “Oh Jose the Galilean, grant me a cure!” or “Vouchsafe me a child!” They light lamps at the graves of saints and burn incense upon the brick altars before them and tie bowknots to the palmtree bearing the name of the saint as a charm for all kinds of diseases. They perform pilgrimage rites over the grave of these dead saints and make vows to them and appeal and pray to them to grant their requests. (Quoted in Nemoy, Leon, Karaite Anthology pp. 115-16)

Is Sahl’s target a mere coincidence or was there a special significance to the personage of R Jose Ha-gelili? In the Jerusalem Talmud we find:

בשעה שישראל באין לידי עבירות ומעשים רעים הגשמים נעצרים, הן מביאין להם זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, הוא מפגיע בעדם, והגשמים יורדים.” (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה’, ב

(“השווה “אלהא דמאיר עננו” ו”כדי הוא ר’ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק)

Translation:

“When, for their sins, there is drought in Israel, and such a one as Jose the Galilean prays for rain, the rain cometh straightway” (JT Ber. 9b).

Sahl is referring to the Biblical prohibition in Deut. 18:10:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה’ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים יח י-יג

There shall not be found among you any one..that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer.

Sahl’s polemic forced a response from his Rabbinic contemporaries. Maimonides may have had these kinds of practices in mind when he wrote in MT, Hilkhot Avel 4:4:

וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וּבוֹנִין נֶפֶשׁ עַל הַקֶּבֶר; וְהַצַּדִּיקִים, אֵין בּוֹנִים לָהֶם נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹתֵיהֶן–דִּבְרֵיהֶם הֶם זִכְרוֹנָם.  וְלֹא יִפְנֶה אָדָם לְבַקַּר הַקְּבָרוֹת

This is based on the opinion of R Shimon ben Gamliel in the Jerusalem Talmud, Tractate Shekalim:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם

The only place where Maimonides makes an exception is the grave of a Jewish King (presumably only from the Davidic dynasty) or at a time of great national need, in MT 14:22:

מֶלֶךְ שֶׁמֵּת–עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו, וְעֶגְלָה שֶׁהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בּוֹ:  מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, מְקוֹם שְׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה.  וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעַת יָמִים–שֶׁנֶּאֱמָר “וְכָבוֹד עָשׂוּ-לוֹ בְמוֹתוֹ” (דברי הימים ב לב,לג), זֶה שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ.  וְנָשִׂיא שֶׁמֵּת, אֵין מְבַטְּלִין יְשִׁיבָתוֹ יָתֵר עַל שְׁלוֹשִׁים יוֹם

and in Hilchot Taanit:

בהל’ תעניות (פ”ד ה”יז)  “אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין ומתחננין שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם”

So, to sum up, although, Maimonides advises creating some sort of sign (‘nefesh’ refers to a monument or mausoleum) to mark the grave of a deceased person, he deems this uneccesary for the gravesite of a great person, “because their words are their remembrance”. He then adds, “and a person should not visit a cemetery”.

Maimonides also explains what qualifies as דורש אל המתים

in הלכות עבודת כוכבים יא יג :

איזהו דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדן כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו, לוקה

One who abstains from eating and goes and spends the night in the cemetery, so the dead person would come to him in a dream and give him a response to his query. And there are those who put on special clothes and chant special chants and burn incense and the like (for the same purpose). Such is the rule, one who engages in any kind of necromancy is gives lashes.

כמה הערות:

בלשון חז”ל נקרא בשם נפש המבנה שהוקם על קברו של אדם כזיכרון לנפשו. בקבר משפחת הכהנים מבני חֵזיר בנחל קדרון נמצאה כתובת שבה נאמר: “זה הקבר והנפש שלאלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד יוסף ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר” (הכתובת מתוארכת לתקופה החשמונאית, כ-70 שנים לפני חורבן הבית השני). בספרות חז”ל מצאנו אזכורים רבים של הנפש (למשל במשנה במסכת שקלים: “רבי נתן אומר: מותר המת [=עודף מכסף שנאסף עבור קבורת המת] – בונין לו נפש על קברו”)

אמנם אחרים סברו שלא זאת הייתה כוונתו של הרמב”ם. הרדב”ז , למשל, טען שהרמב”ם התנגד רק לפתיחת הקבר, כמנהגם של עובדי עבודה זרה , “אבל לפקוד הקברות מבחוץ [בלא לפתוח אותם] אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם”. הריב”ש , ניסה אף הוא להסביר את דברי הרמב”ם באופן שלא יהיו מנוגדים למנהג העלייה לקבר. לדעתו יש להבין את דברי הרמב”ם בהמשך למה שכתב שאין להקים מבנים לציון קברי הצדיקים, ואם בכל זאת הקימו בניין על קברו, “לא יביט אדם לבקר מפני הבנין ההוא, כי אם למעשיהם הטובים יפנה, וזה די להם לזכרון תמיד”.

שו”ת הריב”ש, סימן תכא

(See also this interesting responsa by R Shimon Efrati of Lithuania where he discusses in detail Rambam’s prohibition against building a mausoleum and visiting gravesites).

Exceptions

Lest one think that either Karaites (see the upcoming part II where I will discuss that and Samaritan attitudes in more detail) or the Rambam himself (not to mention the Ari) was entirely consistent in their approach to this issue, we see a reality that is much more complicated.

An excerpt published in the 2 volume collection of Rambam’s letters, אגרות הרמב”ם, מהדורת שילת, עמ´ רכה may possibly indicate that Maimonides made an exception to his own rule in at least one case. During his visit to the Landof Israel in 1165, he apparently stopped to pray at the Cave of the Patriarchs:

בליל אחד בשבת, ג’ ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה… וביום שלישי בשבת, ד’ חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט’ בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה… ושני ימים אלו… נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה’ לאכילה ולשתיה… וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.

Not surprisingly, many have called into question the authenticity of this letter. It appears, that the first mention of this purported letter is in Sefer Haredim, published by the noted 16th century Safed Kabbalist, R Elazar Azkari (see ספר חרדים, מצוות התשובה, פרק ג’).

In another interesting twist, much like his namesake, the final resting place of Maimonides has never been positively identified. Although most people tend to believe that he is buried in Tiberias, some actually believe that he is buried in the Cave of the Patriarchs in Hebron ( the controversy surrounding  his burial place became the subject of controversy among various Jewish scholars in the 1950’s, see here.  I should point out that it was quite common for medieval Jews,  perhaps inspired by the Midrash in Genesis Rabbah, Noach, 10, to bring the bones of their loved ones and bury them in, or near the vicinity of the cave, believing it would add merit to the soul of the deceased.)

It gets even weirder; a very unlikely combination of Kabbalists, Hassidic Rebbes and Rambam’s own grandson, R David Ha-naggid, believed that Moses (Rabbenu) himself is also interred in the cave of the Patriarchs and Matriarchs in Hevron(!) see here.

Mixed Signals from the Ari

The proliferation of holy tombs, particularly in the Galillee, and particularly those of Biblical figures and Tannaim and Ammoraim is attributed to their alleged discovery by Rabbi Isaac Luria (The Ari) in the 17th century. His main disciple, R. Hayyim Vital writes of these discoveries by his master:

שער הגלגולים – הקדמה לז

ועתה אכתוב מקום קברות הצדיקים, כפי אשר קבלתי ממורי זלה”ה, וכבר הודעתיך כי הוא היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים, בכל מקום ובכל זמן, ומכ”ש בהיותו על קבריהם, ששם נפשותיהם עומדות כנודע, גם מרחוק עיניו יביטו בנפש הצדיק העומד על הקבר שלו, ועי”ז היה יודע קבר כל צדיק וצדיק, והיה מדבר עמהם, ולומד מהם כמה סתרי תורה. וכבר נסיתי כמה נסיונות וחקרתי בתכלית החקירות, ומצאתי דבריו כנים ואמתיים, ואין להאריך בזה עתה, כי הם דברים נוראים ונפלאים ולא יכלם ספר:

שער הגלגולים – הקדמה לז:

גם בלכתך מצפת מדרך בין גבליין הנז”ל, באותו ההר אשר לצד ימינך, שהוא למעלה מן הארת אל קראת של הישמעאלים, תעלה משם ותלך כל ראש ההר ההוא מצפונו לדרומו, ושם כמו חפירה תחת הסלע לצד ימינך, ושם קבור אנטיגנוס אי”ס. ותלך מעט יותר לצד דרום, ושם חפירה ג”כ תחת הסלע לצד ימינך, ושם קבור נתן דצוציתא:

לדרום צפת תוב”ב, לצד דרום המגדל, יש מעיין א’, ונקרא מעין החדש ושם קרוב אליה מערה אחת, וקורים אותה אולד יעקב, ושם כנגד המעיין ממש לצד צפון, בנין נאה ובתים נאים, וכל העולם אומרים כי שם קבור רבי דוסא בן הרכינס, וכן האמת, ואין צדיק אחר קבור שם אלא הוא לבדו:

משם תלך בדרך ההולך לצד דרום, ושם רחוב אחד קורין לו אל מידאן, ושם מרגז אחד לישמעאלים, ולמטה מדה המרגז, יש עמק אחד למזרח הבקיעה, והרחוב ההוא והוא גיא גדולה מאד חצובה בין סלעים, ושם קבור ר’ בנימין בר יפת:

משם תלך להלאה לצד דרום אחר סיום שכונת כל בתי הישמעאלים, יש מקום גדול מאד, כולו מלא אבנים קטנים גבוהים, ושם גל אחד גבוה מכולם, ושם היתה בית הכנסת קדוש קדמון מאד, ובמקום ההיכל קבור שם בנימין הצדיק התנא:

שם סמוך לו עמק אחד קטן, שם קבור נחום איש גם זו. ודע, כי כל מקום הגלים ההם היתה עיר אחת גדולה מאד וקדושה:

However, as mentioned previously, it appears from the Ari’s own writings that he was dead-set against visiting cemeteries.

עכ”פ ע”פ הזוהר האיסור של דרישה למתים אינו קיים על קברי צדיקים, הבקשה מן הצדיק היא שיתפלל בעבור האדם, כיוון שצדיקים  במותם נקראים חיים, וכמו שמצדיק חי ניתן לבקש שיתפלל כך ניתן לבקש מהצדיק אחרי מותו.

ואולי זה גם היתה כוונתו (האבחנה) בדברי האר”י

At any rate, it appears from the Zohar, that the issue of  ‘praying to the dead’ does not apply to the graves of holy men. Perhaps the Ari made an exception in those cases.

What Most Halakhic Authorities do Agree on

When praying at a gravesite, it is forbiddent to direct the prayers to the deceased, nor is it appropriate to request anything from them. The proper course is to direct the prayers only to God (with some authorities permitting addressing the deceased to act as a good emissary, or as it is commonly referred to as a מליץ יושר), lest one fall into the Biblical category of ‘doresh el hametim’, literally one who prays to the dead (mentioned before among prohibitions in Deut. 18:11). Lamm  writes:

“Much care must be taken to direct one’s personal prayers at graveside to God. To pray to the deceased, or to speak directly to him in the form of prayer, borders on blasphemy. It is sheer necromancy outlawed by the Bible, along with sorcerers, soothsayers and enchanters. Not all the good intentions in the world can justify praying to the dead as intermediaries. That is an abomination to a people that has based its faith on the unity of God and has abhorred spiritualizing via ghosts and wizards. Better no visitation to the cemetery at all than one which induces “inquiring of the dead” (p. 194)

It is these aforementioned fears that moved certain Halakhic authorities to either discourage or outright forbid praying at gravesites, as mentioned before.

כתב בשו”ת רב פעלים (ב’ יו”ד ל”א) “נמצא לא הותר לאדם להתפלל על קברי הצדיקים, לשאול בקשתו מן הצדיקים עצמן, כי זה חשיב דורש אל המתים, אלא הוא מתפלל ושואל בקשתו מהקב”ה, ורק מבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקב”ה, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו”

הרב טוקצינסקי (הרב ניסן אהרן טוקצינסקי, ספר גשר החיים, ירושלים תש”ך, חלק א, עמ’ שט) מקל עוד יותר. הוא מתיר לפנות להקב”ה ולהציע כי הצדיק הקבור ישמש כמליץ יושר בינו לבין הקב”ה, ואף מתיר לפנות לצדיק עצמו, בתנאי שכוונת הפונה היא שהמת לא ישמש אלא כמליץ יושר, ולא ידאג בעצמו להתרת צרתו

והובא באחרונים (אגרות משה) כי המתפלל אל הצדיק הוא בכלל דורש אל המתים, וכן כתב בחכמת אדם “ואותם נשים ועמי הארץ שהולכים על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל דורש אל המתים”

ראה תשובות רב נטרונאי גאון מהדרת ברודי, יורה דעה הערות סימן רצא, וראה  גם באוצר הגאונים, ברכות, סימן קג

Graves of Note

While the Royal Tombs of the Davidic Monarchs are often mentioned throughout scriptures, they never achieved particular esteem and their exact location is unknown to this day (the same goes for the tombs of the Hasmonean Monarchs and even the Judean nesi’im at Beth Shearim whose location is known, see here and here). The same is not true for many other Biblical gravesites, that are seen as sacred and authentic (to varying degrees), foremost among them is the Cave of the Patriarchs in the city of Hebron,- a site esteemed by all Jews, Muslims, Christians and Samaritans. The site is the only remaining Herodian edifice still intact in Israel and most scholars agree this is indeed the Tomb of the Patriarchs mentioned in scriptures and in Josephus. Other holy places that became sites of pilgrimage for many Jews (and adherents of other faiths of Abrahamic origin), include the Tomb of Rachel, outside Bethlehem, and the Tomb of Joseph is Nablus-Shechem. The authenticity of the latter two is hotly debated among both scholars and religious figures. Let us first focus for a moment on the Cave in Hebron.

Nachmanides in his commentary on Parashat Hayyei Sarah points out that the Torah takes pains in pointing out the exact burial places of our forefathers and foremothers, “as it is incumbent upon us to revere their final resting places”

Nachmanides himself also visited the cave when he ascended to the Land of Israel.

The sources regarding Jews visiting the site, from time immemorial, are numerous and some can be found here  here   here  here here

A Rare Spot for Interfaith Prayer

Since the site is sanctified by faiths others than Judaism the question has been asked whether it is appropriate for Jews to pray in a place that is also a mosque (the case in Hebron). Halakhic decisors have tackled this question. R Ovadia Yosef in his responsa writes:

“לענין כניסה למסגד של הערבים, שנראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, אם הישמעאלים עובדי ע”ז הם, או לא… גם המאירי (ע”ז נז עמוד רי”ד) כתב, וישמעאלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי ע”ז, ודנים אותם כגר תושב, ואין מגעם אוסר בהנאה, וכו’, ומ”מ חכמי ספרד חולקים בה, שהרי בפרק ראשון (ע”ז יא ב) מונה בכלל בתי ע”ז גישרא שבערביא… אבל הרמב”ם בתשובה (הוצאת מקיצי נרדמים סי’ שסט) כתב “אלו הישמעאלים אינם עובדי ע”ז כלל, וכבר נכרתה אמונת הע”ז מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי…” וכן פסק הרמב”ם (פרק יא ממאכלות אסורות ה”ז): “כל גוי שאינו עובד ע”ז, כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן הורו כל הגאונים”,

… “וא”כ גם במסגד של ערבים שאין שם ע”ז, ותפלתם להשי”ת ביחוד שאין בו דופי, אין שום איסור להתפלל שם, וכן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת המכפלה, ועד עכשיו יש שם בהכ”נ קבוע לתפלה, לאחינו תושבי חברון וקרית ארבע.

Rabbi Hayyim David Halevi concurs:

“וכל זה כמובן בכנסיות שיש בהם צורות שתי וערב והם עבודה זרה, אבל מסגדי הישמעאלים אין חל עליהם האיסור זה כלל שאין הם עובדי עבודה זרה. ולכן, במערת המכפלה שיש שם מסגד נכנסים יהודים ומתפללים בו וה’ יקבל תפלתנו ברצון”.

Jewish Travelers and Travelogues

Since the post-Bibical period and particularly the post-Temple period, Jewish pilgrims made extensive efforts to visit the Land of Israel and especially its holy sites. These pilgrimages were very common among both Rabbinic and also Karaite Jews (in fact it may have been even more poplar among the latter; numerous such travelogues are extant from Karaite pilgrims to the Holy Land. Many pilgrims, perhaps influenced by  the Muslim Haj ritual, took on surnames like ‘yerushalmi’ and ‘al-qudsi’ after completing such a piligrimage, see Kizilov, Matzevot).

A description of a typical Jewish pilgrimage to a holy gravesite (in this case the purported tomb of Jonah the Prophet in the Lower Galilee) comes down to us from the famed 16th century Jewish traveler Rabbi Moshe Bassoula (1480, Pessaro, Italy-1560 Safed):

בוקר הלכתי לקבר יונה בן-אמיתי הנביא, רחוק מכפר כיני מיל על ראש הר גבוה בכפר אחר{משהד} ובית גדול ומכובד בנוי על ציונו והוא ביד הישמעאלים. צריך לפרוע ד’ או ה’ דרימי [הכוונה ל-4-5 מטבעות] לשומר. גם להניח שמן למאור. נכנסתי להתפלל

Read Bassoula’s entire travelogue here, or its english translation.

Another interesting travelogue-this time from a Karaite named Nahamu from the Crimean city of Chufut-Qale, who traveled with his wife and several companions to the Land of Israel in 1784, indicates the liberal and ecumenical attitudes that were prevalent in some Karaite and Rabbanite circles:

הלכנו בדרך לקראת עיר רמלה ששם קבר שמואל ע”ה ובעה”ר לא הניחוני הישמעאלים להיכנס שם..

( Quoted in Elgamil, Yosef, Toledot Hayedut Hakeriat, Vol. II, p. 384)

וביום ג’ השכמנו בבוקר כולנו והלכנו לציון עיר דוד לקבורת דוד ושלמה והתפללנו תפילות ומזמורים השייכים בזכרון שמותם זכותם תגן עלינו ואח”כ הלכנו לבית החיים והזכרנו שמותם

..ואח”כ הלכנו לקבורת חגי הנביא וקבורת חולדה הנביאה ואח”כ לקבורת שמעון הצדיק הכהן גדול ע”ה ואח”כ הלכנו לקברות שבעים הסנהדרין

…ואח”כ הלכנו לקבר כלבא שבוע

…וביום ג’ התעוררנו כולנו ללכת אל עיר שכם להשתטח על קברי הכהנים הקדושים ולשבעים זקנים וליוסף הצדיק עליהם השלום….והשתטחנו בקברי הקדושים

(Ibid pp. 385-6)

…..ובאנו בשלום לטבריא..ואח”כ הלכנו לבית החיים של הרבניים וטמונים שם חכמים גדולים מרביצי תורה וגאוני עולם…מהם רבי עקיבא שהיו לו כ”ד אלף תלמידים ור’ מאיר בעל הנס ורב כהנא עם תלמידיו והרמב”ם ובעל השל”ה ור יוחנן בן זכאי ותלמידיו ועוד. וגם היום הזה יש בתוכה חכמים גדולים ומפורסמים והם אינם בעלי נצוח אלא מודים על האמת ואוהבים את הקראים, ואומרים מי יתן ויבוא משיח צדקנו עם אליהו נביאנו ונהיה כולם לעם אחד אמן…

(Ibid 390-1)

ונתיעצנו ללכת אל חברון…והלכנו אל קבר רחל אמנו ונכסנו בתוך הקובא והתפללנו תפילות השייכים לה וזכרנו את שמה ושמחנו על שזיכינו לראות את קברה…באנו אל העיר חברון תובבא ובאו לקראתנו הרבניים לעשות לנו כבוד כי כן מנהגם…ואח”כ הלכנו לראות ולהשתטח על המקומות שצריכים לראות ובאנו אל קבר ישי אבי דוד ע”ה ואח”כ הלכנו לבית החיים שלנו ואח”כ באנו למערה שקבור שם עתניאל בן קנז עם תשעה תלמידיו…הלכנו על מערה אח’ קבור שם אבנר בן נר ואצלו קבור ראש איש בושת בן שאול…ובבוקר קמנו ועשינו את תפלתנו ואחכ הלכנו אל מערת המכפלה לזכור את שמות אבותנו הקדושים

(Ibid  p. 393)

to be continued..

9 Comments
  1. Not that it counts for much, but we derive part of our beliefs from that which you cited, along with the following verses:

    2 Macc. 12:43-45

    “[43] And making a gathering, he sent twelve thousand drachms of silver to Jerusalem for sacrifice to be offered for the sins of the dead, thinking well and religiously concerning the resurrection, [44] (For if he had not hoped that they that were slain should rise again, it would have seemed superfluous and vain to pray for the dead,) [45] And because he considered that they who had fallen asleep with godliness, had great grace laid up for them.”

    Just thought I’d share.

    • It actually does ‘count for much’, i was thinking of adding this verse (along with others from Tanach, that hint of an afterlife and הישארות הנפש) but decided to leave it for a different post.

      By the way, it is this verse that roused the ire of Martin Luther (who rejected the catholic belief in ‘purgatory) and prompted him to remove it from the Christian Canon (Maccabees I and II, along with the “Feat of Judas Maccabeus” remains part of the Catholic Rite and many Eastern Churches…).

  2. Oh, I figured since most (all ?) Jews rejected the text as canonical (It is curious how Josephus in his history on The Maccabees essentially just copies an entire section of 1 Macc word for word…), that it wouldn’t count for much. Good to see that I was wrong.

    Indeed, Martin Luther rejected a number of texts for this reason, or another, but in particular Maccabees because it justified prayers for the deceased.

  3. Alex Schindler permalink

    Thank you for an excellent treatment of a topic surprisingly lacking in academic examination, considering the surprising explosion of its relevance in modern years thanks to growing hasidic and BT communities and their encouragement of grave-worship.

    This is a very thorough post, and so I’ll withhold elaborate comment until I’ve read every source you bring (of the ones which interest me — the pre-kabbalistic ones, that is). But I just want to note that the source in Maimonides which you mention, Ta`aniiyyoth 4:18 (in Maimonides’ own organization this was 4:17, actually, reflected as usual in Mechon Mamre’s handy organization), records a custom to go to graves on a particular type of fast instituted by communities during a period or drought, but *not* any sort of intercessory grave-worship. Specifically (so readers don’t have to scroll up), the source has the following:

    יז [יח] שבע תענייות האלו–כל מקום שגוזרין אותם שם–אחר שמתפללין, יוצאין כל העם לבית הקברות, ובוכין ומתחננים שם: כלומר, הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם. ובכל תענית מתענייות הצרות שגוזרין על הציבור, מתפללין תפילת נעילה בכל מקום.

    The directive is for people praying and fasting to look upon the graves of the dead (the graves of the righteous or indeed, even of Jews, are not specified by any means), for the purposes of awakening an awareness of the reality of death in the people, so that they understand “we must reform our ways, or wind up dead like these people.”

    I would thus categorically exclude this source, or its Talmudic basis, as pertaining to “grave worship” in the typical sense, of seeking intercessory prayer, or some sort of amplified prayer predicated on the merits of the dead, at the resting place of righteous individuals’ skeletal remains. One could as easily look at the ruins of a destroyed city for the desired emotional response. Tzaddikim are the last thing on anyone’s mind in this ritual. In the Maimonidean understanding, visiting graves has absolutely no relationship to the personalities buried there, which is why the law you cited later is as follows (Laws of Mourning 4:4):

    ד ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן–דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

    A decaying body is mere organic material; and conveying Tum’a no less. A person of achievement outlives their body through “dibhrehem,” of course, and for anyone else, the identification of their skeletal remains (if desired) requires a physical structure. As tourists who visit the old village of Susya near Hebron can see (if they find this more interesting than the high quality wine made there ;-) ), the old Judean practice was to bury the dead, and after a year store their remains in caves– visiting was the last thing on anyone’s mind. Later Babylonian associations of cemeteries with various harmful entities (“mazziq” and “shedh”, to the unwashed masses, are more or less the most effective warnings to avoid an area, whether for reasons of hygiene or to discourage an otherwise natural but harmful tendency) are more reflective of the rabbinic view of cemeteries than the Talmudh’s single, oft read out-of-context citation of Kalebh’s visit to the Cave of the Patriarchs by Rabha’ in ta`anith.

    Your essay of course lists Maimonides and his Talmudic (including Yerushalmi) sources among the “nays,” for that reason and others. I don’t think his objection to *intercessory* prayer to the dead, or any grave-worship predicated on the personalities of the buried, would be any less vehement than Sahl ben MaSliyaH hakkohen– it would probably include a warning to the effect of the following (Laws or Repentance, 3:15):

    טו [ז] חמישה הן הנקראין מינים: האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג, אבל הם שניים או יתר; והאומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכול; וכן העובד אלוה זולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים. כל אחד מחמישה אלו מין.

    the word “meliS” in the final category of minim is precisely the role which many have assigned to various patriarchs, matriarchs, and dead rabbinical authorities in their pursuit of more effective ways to get God to do what they want. The transformation of prayer into a kind of theurgy is of course its own separate, if related, topic, but the particular mechanism of grave-worship is a matter on which rationally-inclined Karaites and pre-Kabbalistic or non-Kabbalistic Rabbanites were in full accord.

    Ultimately, one would expect a common understanding between them in light of the unambiguous consequences of Psalm 115:17
    יז לֹא הַמֵּתִים, יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה

    Hazaq wubharukh for the excellent and detailed post.

    • Thank you Alex for this excellent comment. You are of course correct in your observations; as you put it: “One could as easily look at the ruins of a destroyed city for the desired emotional response” this is why some Aharonim write that in a case where there is no Jewish graveyard, one should visit a non-Jewish one (!).

    • I might also add Psalm 6:6
      כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ

      • Alex Schindler permalink

        oh, we could do this all day :-)
        qoheleth 9

        ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם.

        Isaiah 8…
        יט וְכִי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים, הַמְצַפְצְפִים, וְהַמַּהְגִּים: הֲלוֹא-עַם אֶל-אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים.

        (rada”q ad loc clearly understands what’s signified beyond merely reiterating the ban on consulting with ‘necromancers.’ The QamHi family were classic Maimonideans…)

        Can you think of more? I have a feeling I’m overlooking something in Mishle. I’m not so good at Mishle.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

%d bloggers like this: